האם עוברים מסוגלים לתקשר?

 

כן, עוברים מסוגלים לתקשר אתנו. וגם העובר שלכם מסוגל.

 

אם עוברים מסוגלים לתקשר -  למה זה לא קורה לכולם?

זה לא קורה כי קיימות מספר מגבלות המונעות את הקשר הזה.
המגבלה העיקרית היא תפישתית: אנחנו לא מאמינים שזה אפשרי. במצב הזה, אנחנו לא מאפשרים לזה לקרות.  אנחנו לא מאמינים שלעוברים יש מזג משלהם, יכולת למידה, זיכרון, ואף העדפות.
עוד מגבלה משמעותית הוא הרצון שלנו לדחות את הקשר הרגשי אתם עד שנדע בוודאות שאצלם "הכל תקין". זאת הדרך שלנו למנוע מעצמנו סבל במידה וההיריון יפול. ברור שהרוב המכריע של ההריונות מסתיימים טוב, אך הפחד מהאובדן בכל זאת מפריע לנו להתחבר.
מגבלות נוספות הן הצורך להשקיע זמן, כמו בכל קשר בין אנשים, וההכרח להיות קשובים לתגובות שלהם וגם לפעמים, לפעילות מנטלית שלנו, כמו למשל המחשבות והחלומות שלנו.

כתוצאה מזה שהמח שלנו אינו מקבל את האפשרות של הקשר האפשרי איתם, אנחנו שוללים מיד כל הבזק של קשר מצדם על ידי זה שמגדירים אותו כ "מקרי".

אחת הדרכים לעקוף את המגבלה העיקרית, דהיינו את התפישה שלנו, היא לשאול את עצמנו: אולי זה באמת אפשרי? ולהסכים להשאיר את הדלת הזו פתוחה: אולי זה אפשרי...  
הפתח הזה יתן מקום לרצון להתנסות ובעקבות רצון זה, תגיע ההתנסות אשר תאפשר את החוויה, והיא היא אשר אחריה תבוא האמונה.

 

מתי מקבל התינוק את ייחודיותו?

כל תינוק הוא אחר. ייחודיותו של כל תינוק מאובחנת על ידי הוריו ובעיקר אמו, מיום היוולדו. אין הכוונה להערות ה"אובייקטיביות" של כל אמא, כגון "הילד שלי הוא מיוחד..."  אלא על אבחנות דקות של אמא ואבא מודעים, אשר קולטים מוקדם מאוד תכונות אופי ורצונות.

האם תינוק הופך לייחודי מייד אחרי שהוא נולד, או שהוא נולד שונה מהתינוק של השכן?
ברור שהחומר הגנטי הוא שונה, אבל ההבדלים הללו באים לידי ביטוי גם בחיים התוך רחמיים. אירועים שהעובר חווה ברחם, נחרטים בזיכרונו ומשפיעים עליו בחייו אחרי הלידה. חשוב לציין כי במילה זיכרון אין הכוונה לזיכרון מודע, אלא לזיכרון לא מודע. כלומר, באיזושהי דרך, אירועים שהעובר חווה ברחם נחרטים בגוף ובנפש שלו ויש להם היכולת להשפיע עליו בחיים שלאחר לידתו.

רשימת האנשים אשר עונים כן רבתי לשאלה "האם עוברים מסוגלים לתקשר?"היא ארוכה מאוד.
ביניהם נמנים Oto Rank , תלמידו ויד ימינו של פרויד, אשר תפישתו פורסמה בספר  “The trauma of birth” . באותה התקופה, פסיכואנליטיקן אחר ושמו Nandon Fodor  תמך באותם הרעיונות. בתקופה מעט יותר מאוחרת שלושה מטפלים בתחום בריאות הנפש: Stanislav Grof, Frank Lake, Athanasios Kafkalides , אשר לא הכירו אחד את השני, וחיו בארצות שונות (יוון, צ'כיה וארה"ב), עבדו עם LSD  (שהיה חוקי בזמנו) והגיעו לאותן המסקנות.

מסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, נוסדו שני ירחונים בינלאומיים המשתייכים לאגודות מולטי-דיסציפלינריות העוסקות בפסיכולוגיה פרה-נטלית (טרום-לידתית), האחת בארה"ב והשנייה במזרח אירופה. לקבוצות האלה משתייכים תומכים נוספים לרעיון המרכזי בדבר יכולות העוברים: Thomas Verny, David Chamberlain, Ludwig Janus, Fedor Freybergh, Gregory Berkman, Wendy McCarty. . ובצרפת – כמובן - Frans Veldman אבי ההפטונומיה.

חמשת החושים קיימים אצל העובר. נושא זה נחקר רבות.  חוש המישוש מתחיל בשבוע  8  בפנים, ונגמר בשבוע 32 בגב, חוש השמיעה מתחיל בשבוע 16 (Shahidullah, 1992) חוש הטעם וחוש הריח מתפתחים החל משבוע 15 (Schaal, 1995) . אמנם חוש הראיה מתפתח לאורך ההריון ומסתיים בשבוע 32 , אך עוברים יכולים "לראות" מחטים בזמן דיקור מי שפיר ו”לתקוף” אותן או “לברוח” מהן .(Birnholtz, Faria 1978) עוברים מסוגלים אף להרגיש כאב משבוע 20 (Smith R, 2000)

נושא הזיכרון נחקר אף הוא על ידי חוקרים שונים ובתקופות שונות. הזיכרון נחקר בעזרת שלושה תהליכי למידה שונים: התניה, הסתגלות וחשיפה. כל החוקרים הגיעו לאותה המסקנה: לעובר יש זיכרון ויש יכולת למידה. הוכח קיומו של הזיכרון אפילו בשבוע 24 (Leader 1991, Hepper 1992).

 

השפה, בה מתקשרים עם עוברים, מתבססת על התנועות שלהם, המחשבות שלנו, החלומות שלנו, המגע שלנו וכעוד. תנועות העוברים הם מאגר מידע עצום עליהם. אנחנו רגילים לומר "העובר זז", כאילו כל התנועות זהות. נושא תנועות עובר הוא נושא מורכב ועשיר. הרבגוניות של התנועות היא מדהימה: תנועה יכולה להיות ארוכה בזמן ובשטח המגע, או קצרה בזמן ונקודתית, חוזרת על עצמה, ממוקמת בו זמנית במספר מקומות על בטן האמא, שונה בשעות שונות של היום, קשורה לאוכל: לפני ואחרי אכילה, או אחרי מאכלים מסויימים, בזמן פעילות גופנית של האמא, או אחריה. יש תנועות מאוד "משונות" כמו ריקוד שכוללות סיבוב ונגיעה במקומות שונים בו-זמנית וברצף. תנועות מופיעות כתוצאה משמיעת מוזיקה בכלל או בזמן השמעת שיר מסוים אחד. לפעמים התנועה מופיעה לאחר הזמנה מחשבתית של האמא. לפעמים לאחר שהאמא מניחה את היד על הבטן בא המגע של העובר.

עובדה מוכרת ושכיחה היא היכולת של עוברים לזהות ידיים שמונחות על בטן אמם. ידוע כי עוברים מסוימים באים ומתנועעים לקראת ידיים מסוימות ו"משתתקים" לקראת ידיים אחרות. על מנת לנהוג כך, לעוברים דרושה יכולת אבחנה בין מגעים שונים וגם העדפה לחלק מהם.

לתחושות של האמא באשר לפשר התנועה יש חשיבות בהבנת התינוק שהיא נושאת בבטן: לפעמים התנועה מעוררת אצלה תחושה של עדינות, לפעמים תחושה על גבול האלימות, או בקשה לאוכל או לשינוי תנוחה. תחושות אלה מלמדות עליו, ועל אמהות להיות ערות לתחושות אלה. מדהים עד כמה הורים יכולים לדעת על העוברים שלהם בטרם הוולדם. תכונות אופי אלה לרוב מתאמתות אחרי הלידה.

מהנסיון שלי ושל אחרים מומלץ ורצוי להתייחס לעוברים כיצורים בעלי תכונות אנושיות, כולל מחשבות, רצונות, צרכים ותכונות אופי כמו: אימפולסיביות, רוגע, סקרנות, נהנתנות, אינטליגנציה ואף הומור. כל עובר הוא אחר, וכבר ברחם באות לידי ביטוי תכונותיו.  
הם שונים גם ברגישות שלהם. הם יכולים להיות רגישים לאירועים פיזים כמו אולטרסאונד או דיקור מי שפיר אך גם לרגשות מסויימים כמו לחץ ממושך או פחד.

לשמחתי, לפני שלוש שנים, גיליתי את ההפטונומיה. במרכז לחקר ופיתוח ההפטונומיה בצרפת, עברתי הכשרה לליווי משפחות בהריון בגישה הפטונומית. באמצעות ההפטונומיה, לומדים זוג ההורים לעתיד  להתחבר רגשית עם התינוק שבבטן, בעזרת המגע שלהם.
הגישה ההפטונומית היא דרך ללוות אותם בחיים התוך רחמיים עד לקבלתם בלידה, ואף לאחר מכן.

 

מתי מתחיל הקשר?

יש אומרים שזה מתחיל מרגע שזוגות חושבים ומתכננים להיות בהריון. יש דיווחים של נשים שיצרו קשר עם העובר עוד לפני שהרו. ברור ששפת התנועות מתחילה עם הופעת התנועות שלהם. אך הקשר מתחיל עוד קודם, הרבה קודם.  זה מתחיל עם המחשבה והמגע. לא צריך לפחד ממה שיגידו אחרים, לכו עם התחושות האלה ועם המגע, עוברים קולטים.
המגע שלכם הוא לא רק מגע. יש בו הרבה מידע והרבה תמיכה עבורם.
בדיוק כשם שחתולים או כלבים יודעים למי להתקרב וממי להזהר, וילדים קטנים יודעים למי אפשר להתקרב וממי לפחד.
זו יכולת מולדת. הם מסוגלים לקלוט מה ייטיב עם מהותם ומה לא.
שפת האהבה.

 

לסיכום...

 

לעוברים יש מרחב מקודש. יש להיות מודעים לו ולהתנהג בהתאם אליו.
התשובה היא כן רבתי, עם עוברים אפשר לתקשר.

 

אני מזמין אתכם לנסות.

 

 

הסיפור של קלייר

 

הסיפור של ענת