בית עוטף להריון ולידה  09-7749192
  בניהול ד"ר קרלוס רוזנברג - רופא נשים מיילד ונתי רוזנברג - דולה 
סיפור-לידה-של-לימור

  • סיפור הלידה שלי: איך נולדה איילת (עם הצוות המיילד מס' 1 בארץ: ד"ר קרלוס, אילנה שמש ובעלי המדהים!)
     
    אחרי הדיון שהיה פה עם איבי בסוף השבוע, לגבי תחושות האכזבה העצמית לאחר הלידה, תפסתי אומץ, והחלטתי גם אני לשבת ולכתוב את סיפור הלידה של איילת, שנולדה לפני 8 ימים בדיוק. בלי התנצלויות, בלי להרגיש אשמה, ובלי ציניות (היה לי לא קל), הנה הסיפור שלי...
     
    הכל התחיל ביום חמישי בבוקר - דימום קל.
    צלצלתי לרופא, ד"ר קרלוס רוזנברג ולמיילדת אילנה שמש, ושניהם פסקו: זה הפקק הרירי. חכי. זה יכול לקחת זמן. כמה דקות אחר כך התחילו צירים קטנים, חלשים ומאד לא סדירים. את היום העברתי בכיף עם חברה: עשינו עוגיות, אכלנו אותן, הבאנו סרט בוידאו, עוד מכונת כביסה אחת... היום עובר בכיף.
     
    בחצות אני מדברת עם ד"ר קרלוס פעם נוספת. יש עוד זמן, אבל הוא מחליט להגיע.
    אנחנו 4 אנשים בסלון. אני, זאביק בעלי, איה חברה, וד"ר קרלוס. אני בטוחה שכבר הפתיחה שלי היא בטח 5 ס"מ. ד"ר קרלוס בודק ואומר לי שהמחיקה 80-90 אחוז, והפתיחה 1.5-2 ס"מ.
    אני מה זה מתעצבנת. מהבוקר אני עם צירים וזה מה שיש לך להגיד לי?
     
    אני הולכת לעשות אמבטיה. אחר כך הולכת לנוח קצת.
    יורדת למטה, השעה 3 בבוקר. הצירים מתחזקים.
    עכשיו מתחיל הויכוח: לקרוא לאילנה או לא? אני לא מוכנה לצלצל אליה. היא בפירוש אמרה לחכות.
    מחזיקים מעמד עד 6 בבוקר ומתקשרים. אילנה יוצאת לדרך. החברה שלי הולכת הביתה.
    כשאילנה מגיעה, היא אומרת לזאביק שילך לישון 4-5 שעות כי יש זמן. אני שוב מתעצבנת, כבר המון זמן עובר. זאביק לא הולך לישון, ואני מה זה מודה לו. אני צריכה אותו לידי.
     
    הזמן לא זז לי, והצירים הולכים ומתחזקים. אילנה דוקרת אותי, דיקור סיני שאמור להקל על הכאבים. זה קצת עוזר לאיזה שעה.
    כבר צהרים של יום שישי. אילנה מחליטה לבדוק פתיחה. אני מבקשת ממנה: רק אל תדכאי אותי ותגידי פתיחה של 7. אני רוצה להיות בפתיחה מלאה. היא בודקת. פתיחה של 5.
    די!!! נמאס לי. זה לא זז. זה מעצבן!!!!
    אילנה מציעה שאלך לעשות אמבטיה.
    זאביק לוקח אותי, אני במים. זה לא עוזר, זה מעצבן. אני עייפה. נרדמת במים בין ציר לציר.
    מחזיקה ככה עוד איזה חצי שעה. ואז אומרת לזאביק, תקרא לאילנה, אני לא עומדת בזה. אני לא ידעתי שזה כל כך כואב. זה לא בשבילי. אני רוצה להתפנות לבית חולים.
    אילנה מגיעה ואני אומרת לה: אני כל כך מצטערת. אני לא יכולה יותר. אני רוצה לעבור לבית חולים.
    אילנה אומרת שיש עוד משהו אחד לנסות: פקיעת המים. זה יזרז את השלב הבא. היא מזהירה אותי שהכאב יהיה הרבה יותר חזק, אבל זה יגמר מהר יותר.
    זה רגע הגאווה שלי בלידה: במקום לבחור להתפנות, הידיעה הזאת שיש לזה סוף כל כך שימחה אותי. קדימה, אני מחליטה. פוקעים את המים.
    במחשבה לאחור, אני כל כך גאה בעצמי. הנה, היתה לי הזדמנות להגיד שאני בוחרת להתפנות ובכל זאת החזקתי מעמד. (זה חשוב למי שקראה את הדיון עם איבי, על כך שאני מרגישה כשלון. זה רגע ההצלחה מבחינתי).
    אילנה פוקעת את המים. אני לא מרגישה את הפקיעה עצמה.
    אבל אז... מגיעים הצירים האמיתיים.
    הו, כמה שזה כואב.
    אני מרגישה כמו חיה. מתחילה לצרוח, לשרוט את הקירות. אני לא יכולה.
    אילנה מציעה שאעבור לכריעה על 6.
    אני עוברת, וצורחת כמו משוגעת. אני מתחננת שיהרגו אותי. מתחננת שיקחו אותי לבית חולים.
    [בינתיים, השכנים שומעים וחושבים לעצמם: מסכנה. היא תקועה בפנים ולא הספיקה להגיע לבית חולים. אז היתה מועצת שכנים ליד השער. בעוד שכנה אחת מזמינה אמבולנס, שכן אחר הלך להביא סולם כדי לקפוץ מעל הגדר. ד"ר קרלוס רץ החוצה להרגיע אותם.]
    השלב השני מתקדם מהר מאד. תוך מספר רגעים, אני מודיעה לאילנה שאני מתחילה ללחוץ. מרגע זה הכל מרגיש אחרת.
    אני לוחצת. זה כבר באמת לא כל כך כואב לי בשלב הזה. אני מרגישה את הראש בפתח, וזה מרגיש לי בדיוק כמו אפינו. ואני כל הזמן אומרת לעצמי, זה האפינו מאתמול בבוקר. זה כלום.
    עוד שתי לחיצות, ואילנה פוקדת עלי להפסיק ללחוץ. אני לא יכולה, אז אני ממשיכה ממש חלש, והנה... הראש בחוץ. וואוו! מליון תחושות בבת אחת: אני כל כך עייפה, וכל כך קל לי פתאום, וכל כך קשה לי... הכל כל כך מבולבל.
    אחרי עוד כמה שניות אילנה אומרת לי שהיא מעבירה לי התינוק, שאני אתפוס אותו. אני לא יכולה, אני בוכה. אני מרגישה כזאת אמא חרא, שאני אפילו לא יכולה לקחת את התינוק. אני אומרת את זה לאילנה, והיא מרגיעה אותי ואומרת לי: לא לא, זה בסדר. הרבה נשים לא יכולות. הנה אני אעביר לך אותו מתחתייך. תזיזי את הכריות.
    אני כבר לא יכולה להתאפק ושואלת: זה בן או בת? (עד אותו רגע לא ידעתי). אף אחד לא בדק, אז אני מזיזה קצת את חבל הטבור ורואה לבד: נולדה לי בת!!!!
    אני נשכבת על הצד, ואילנה שמה את התינוקת עלי. ואני מכריזה בקול: כבר יש לה שם. קוראים לה איילת. וזאביק בוכה, והכל כל כך מבולבל. אני לא בוכה, אני לא מצליחה להבין בכלל מה אני מרגישה. אני נורא נבוכה פתאום מכל הצעקות, כי הנה, עברה דקה, ואני בכלל לא זוכרת שכל כך כאב לי. אני תשושה. מחזיקה אותה בקושי.
    אחרי עוד כמה רגעים, השיליה יוצאת, ואילנה מראה לנו אותה. זאביק חותך את חבל הטבור.
    אילנה מניחה אותה על השד שלי, להנקה. והיא יונקת. כמו גדולה. 30 דקות של יניקה!
    אני מסתכלת עליה, ולא מאמינה. וכל כך צריכה לבכות. ואני מתחילה לבכות, והדמעות לא באות לי, רק נשימות כאלה קצרות. והיא כזאת חמודה, וכל כך יפה...
    כעבור עוד כחצי שעה, אני קמה, מתלבשת. כולנו אוכלים ארוחת ערב ביחד. ואני עולה למעלה לישון, עם איילת. איזה שקט...
     
    ועכשיו כמה מילים לסיכום:
    לאילנה – את גדולה מהחיים. תודה על כך שהחזקת אותי בבית, ולא האמנת לי גם כשצעקתי שאני רוצה פינוי.
    לד"ר קרלוס – אם היו לי מספיק מילים לתאר את התחושות שיש לי... מליון תודות, על הליווי לפני ההריון, בזמן ההריון ועל כך שהיית איתנו בלידה. היית דולה וגם רופא. גם חבר וגם אבא. היית איתנו, כל כולך. אנחנו אוהבים אותך מכל הלב.
    ולזאביק, בעלי המדהים – שתמך בי כל הזמן. מההפלה של ההריון הראשון, דרך הקשיים, דרך השגעונות שלי בהריון, ועד לסוף המתוק הזה, שקוראים לו איילת. בלעדיך, לא הייתי יולדת.
     
    ולמי שהחזיקה עד לפה – תודה ששמעת את הסיפור שלי.
    לימור