בית עוטף להריון ולידה  077-2032616
  בניהול ד"ר קרלוס רוזנברג - רופא נשים מיילד ונתי רוזנברג - דולה 
  • על יכולות וצרכים של עוברים


    להלן סיכום מתומצת של הרצאה על יכולות וצרכים של עוברים 

    לעוברים יכולות וצרכים. יכולות אלה מופיעות בשלב מאוד מוקדם בהפתחותם. צרכיהם כקבוצה הם משותפים, אך יש לזכור שכבר מראשיתנו אנחנו שונים ולכל עובר גם צרכים ייחודיים משלו.

    החושים אצל העוברים
     
    מופיעים כבר בשלבים מוקדמים מאוד של התפתחות האדם.
    חוש המישוש מתחיל בשב'  8  בפנים, ונגמר בשב' 32 בגב, חוש השמיעה מתחיל בשב' 16 (Shahidullah 1992).    חוש הטעם וחוש הריח מתפתחים החל משב' 15 (Schaal 1995) . אמנם חוש הראיה מתפתח לאורך ההריון ומסתיים בשב' 32 , אך עוברים מסוגלים "לראות" מחטים בזמן דיקור מי שפיר ו”לתקוף” אותן או “לברוח” מהן .(Birnholtz, Faria 1978) 
     
    נושא הזיכרון נחקר אף הוא ע"י חוקרים שונים ובתקופות שונות. הזיכרון נחקר בעזרת שלושה תהליכי למידה שונים: התניה, הסתגלות וחשיפה. כל החוקרים הגיעו לאותה המסקנה: לעובר יש זיכרון ויש יכולת למידה. הוכח קיומו של הזיכרון אפילו משב' 24 (Leader 1991, Hepper 1992) ואף מוקדם יותר.
     
    נושא כאב אצל עוברים גם זכה להתעניינות מצד החוקרים. עובדה מעבדתית המאשרת כאב נחשפה עי חוקר בשם Giannakoulopoulos  בשנת 1994 כאשר הוכיח כי לאחר החדרת מחט בכבד העובר נצפית עליה ניכרת של רמת הקורטיזול ובטה-אנדורפינים בדמו. חוקר בשם Smith  R פרסם מאמר בשנת 2000  ובו הוכיח כי קיימת תחושת כאב אצל עוברים כבר משב' 20 .
     
    פונקציות מנטליות אחרות  
     
    - קיימת אינטליגנציה ראשונית, מעין פונקציה שעוזרת לעוברים להבדיל בין גירויים שמיטיבים עם מהותם לבין אלה שלא. בזה, עוברים לא שונים מילדים קטנים או בעלי חיים אשר "יודעים" לאיזה אדם זר כן להתקרב וממי להימנע. והם לא טועים.     
    - קיימות תנועות מכוונות למטרה: למשל כאשר בזמן דיקור מי שפיר מחט נוגעת בהם, הם נסוגים. או כאשר מזריקים חומר מריר למי השפיר, הם מפסיקים לבלוע.  
    - הוכח אצל עוברים קיום שינת REM כבר משבוע 23. שינת REM מצריכה פעילות מנטאלית, אפילו רגשית.  
    - נושא הטמפרמנט נחקר אף הוא. רופאה איטלקיה בשם Piontelli ערכה מחקר בנושא זה ופרסמה את תוצאותיו בספר שהיא כתבה:  "מעובר לילד". היא בדקה את הטמפרמט של עוברים ומצאה כי קיימת המשכיות בין החיים העובריים לתקופה שלאחר הלידה. ולעוברים יש מזג מאוד דומה למזגם לאחר הלידה.
    - עובדה מוכרת ושכיחה היא היכולת של עוברים לזהות ידיים שמונחות על בטן אמם. ידוע כי עוברים מסויימים באים לקראת ומתנועעים בעת מגע של אדם א'  ו"משתתקים" בעת מגע של אדם ב'. וקל להיווכח כי אין מדובר בתופעה מקרית אלא התנהגות זו של העוברים כלפי א' וב' חוזרת על עצמה כל הזמן. המסקנה היא שעל מנת לנהוג כך, לעוברים דרושים יכולת אבחנה בין מגעים שונים וגם העדפה לחלק מהם
     
     
     חוויות האם והעובר בתקופת העוברות
     
    האם אירועים שהעובר חווה ברחם, נחרטים בזכרונו ויש בכוחם להשפיע עליו בחייו אחרי הלידה?. ואם כן כמה רחוק בזמן, מגיעה השפעתם עליו?

    כאן המקום לציין כי במילה זיכרון אין הכוונה לזיכרון מודע, אלא לזיכרון לא מודע. זה אומר שבאיזושהי דרך, אירועים שהעובר חווה ברחם נחרטים בגופנפש שלו ויש להם היכולת להפשיע עליו בחיים שלאחר לידתו.
    רשימת האנשים אשר עונים כן רבתי לשאלות אלה היא ארוכה מאוד. ואין אפשרות להביא את כולם במאמר קצר זה, אך ביניהם נמנים Otto Rank , תלמיד ויד ימינו של פרויד, אשר האמין כי הלידה היא טראומטית עבור העובר וטראומות אלה נחרטות בגופו ומהוות מקור לנברוזות. תפישתו זו, פורסמה בספר  “The trauma of birth” . באותה התקופה, פסיכואנליטיקן אחר ושמו Nandon Fodor  תמך באותם הרעיונות, והוסיף את חוויות ההריון לאלה של הלידה. בתקופה מעט יותר מאוחרת שלושה מטפלים בתחום בריאות הנפש: 
    Stanislav Grof, Frank Lake, Athanasios Kafkalides  , אשר לא הכירו אחד את השני, וחיו בארצות שונות, יוון צ'כיה ואנגליה, השתמשו ב LSD  (אז היה מותר) בטיפולים שהעניקו למטופלים שלהם. בעזרת חומר זה, מטופלים רבים הצליחו להגיע לזכרונות מהעוברות ומהלידה. במקרים רבים, חוויות אלה אומתו מול האמהות של המטופלים. 
    בנוסף לכל אלה, כאן המקום להזכיר כי מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, קיימים שני ירחונים בינלאומיים המשתייכים לאגודות מולטידיסציפלינריות אשר עוסקות בפסיכולוגיה פרה-נטלית, אחת בארה"ב והשניה במזרח אירופה. לקבוצות האלה משתייכים תומכים נוספים המצדדים ברעיון המרכזי בדבר יכולות העוברים: 
     Chamberlain David Chamberlain, Thomas Verny, Ludwig Janus, Fedor Freybergh,  
    , Gregory Berkman, Wendy McCarty. . ובצרפת Frans Veldman    (ז"ל), אבי ההפטונומיה - מדע של הרגשות והאמוציות, אשר מיישמת בדרכה המיוחדת, הקשר הממשי עם עוברים בעזרת מגע.
     
    עוד על יכולות של עוברים – fetal programming
     
    עובדה נוספת, מדהימה בעיניי, היא היכולת של העוברים להתאים את עצמם לתנאים הסובבים אותם. הם עושים זאת על ידי שימוש במנגנוני ויסות של מערכות שונות בגופם. שינויים חדשים אלה הם קבועים, והם אף מועברים אפילו 2-3 דורות קדימה.  
     
    לכל אדם יש כמות רבה מאוד של גנים בשרשראות ה DNA שלו.  גנים אלה הם האחראים לתכונות שלנו, ולצורת הגוף שלנו וכו'. כמות קטנה מאוד מאותם הגנים, באה לידי ביטוי על מנת שאנחנו ניראה כפי שאנחנו נראים. רוב הגנים שאנחנו נושאים במטען הגנטי שלנו הם אמנם קיימים, אך לא באים לידי ביטוי. ומזה ניתן להסיק עובדה מעניינת: קיימים מנגנונים חשובים בגופנו שתפקידם  "לאפשר" לגנים מסויימים להתבטא ולאחרים להישאר "רדומים".
    כאן מטשטשים הגבולות בין הגנטיקה לבין הסביבה בהשפעותיהם על האדם כי הסביבה יכולה "להפעיל" גנים מסויימים ועי כך לשנות את הפרט מבחינה גנטית. תהליך זה שייך לתחום מרתק שנקרא  epigenetics .   חוקר אחד בשם Barker שפך אור על יכולת פלסטית זו של עוברים אשר נקראת fetal programming. הוא פרסם מחקר בשנת 1993 , אשר דן במקור העוברי של החולי אצל האדם הבוגר (היפותיזה של ברקר). הוא מצא כי עוברים שאצלם קיים פיגור בגדילה תוך רחמי, בהשוואה לעוברים עם גדילה תוך רחמית נורמלית,  יש להם סיכוי יותר גבוה לחלות, לאחר לידתם, במחלות כמו יתר לחץ דם, סתימת עורקים בלב, השמנת יתר וסכרת. 
     
    על מנת להבין התופעה, חוקרים אחרים גידלו עוברים של יונקים בתנאים של מחסור  במזון (יצרו פיגור בגדילה תוך רחמי באופן מלאכותי). לאחר שהיונקים נולדו, חילקו אותם לשתי קבוצות. את היונקים של קבוצה א' המשיכו לגדל בתנאים של מחסור במזון, ממש כפי שהיו התנאים התוך רחמיים שלהם ואילו את היונקים של קב' ב' גידלו עם מזון בכמות נורמלית. ומה שנמצא הוא שאצל היונקים שגדלו עם מזון בכמות נורמלית, נמצא סיכוי יותר גבוה לרמת שומנים גבוהה בדם, ולמשקל עודף, ולסתימת עורקים בלב, מאשר אצל היונקים שהמשיכו לגדול עם כמות מועטה  של מזון. וההסבר הוא שיונקים אשר חווו תנאים של מחסור במזון בתקופת העוברות, התאיםו את עצמו למצב זה: ערכו שינויים בחומר הגנטי שלהם וכך לאחר לידתם היו מוכנים לחיים בתנאים אלה.  לכן, יונקים שלאחר לידתם גדלו בתנאים של מחסור במזון הסתדרו ולא חלו ואילו אלה שלאחר לידתם קבלו מזון בכמות נורמלית כבר לא יכלו להסתדר עם כמויות אלה וחלו. מדהים. 
     
    עוברים אם כן, קולטים מצב סביבתי מסויים ויש להם היכולת להתאים עצמם למצב זה.
     
    על סטרס כרוני אצל האישה בהריון
     
    להלן מספר עובדות אשר יש מקום להניח, קשורות במידה זו או אחרת ל fetal programming דהיינו,היכולת הפלסטית המופלאה הזו של העוברים.
    בשני העשורים האחרונים פורסמו עשרות עבודות מחקר ממרכזים שונים בעולם אשר הוכיחו קיום קשר סטטיסתי מובהק בין מצב של סטרס כרוני אצל האישה בהריון לבין מצבים מדאיגים אצל אותם העוברים לאחר לידתם, כילדים, כנערים ואף כבוגרים.
     
    לסטרס כרוני אצל האישה ההרה נמצא קשר עם הפרעת קשב (O'Connor, 2002)(ADHD), אוטיזמם (Beversdorf 2005), הפרעות התנהגות אצל ילדים בגיל 8 (Van den Bergh, 2004), סכיזופרניה   (Selten, 1999; Watson, 1999), בעיות אמוציונאליות אצל ילדים (O'Connor, 2002)  , ציונים נמוכים בבית הספר אצל ילדים בגיל 6 (Niederhofer, 2004), קצב איטי בהתפתחות השפה אצל ילדים (LaPlante, 2004), דירוג נמוך במדדי התפתחות מוטורית (NBAS) אצל ילודים (Field, 2003) , דירוג נמוך במדדי קוגניציה ( MDI ) (LaPlante, 2004; DiPietro, 2006) .
     
    חשוב להבין כי לכל מחקר מהקבוצה הנ"ל, חולשות מטודולוגיות משלו. מדובר לרוב במחקרים בהם או שהמדגם קטן, או חלקם הם רטרוספקטיבים (איסוף נתונים אחורה בזמן להבדיל ממחקר פרוספקטיבי אשר מתוכנן כלפי קדימה בזמן, שהוא יותר מדוייק). מגבלה נוספת היא שבחלקם  לא כל הגורמים אשר עשויים היו להשפיע על הפרמטר הנבדק נוטרלו במלואם. וזה כמובן מוריד מכוחם להוכיח הקשר בין סטרס כרוני אצל האישה ההרה לבין המצבים המתוארים. חולשה נוספת של המחקרים היא ההגדרה של הסטרס הכרוני: וגם כאן אין אחידות בין המחקרים השונים.    קל לכן לפסול אותם אחד אחד. לדעתי יש להתייחס אליהם כגוף. כגוף יש להם הרבה כח. מדובר במחקרים אשר מתחילים לשפוך אור על נושא חשוב אשר היה ידוע מזמן אם כי במישור האינטויטיבי: השפעת הגורם הרגשי של נשים הרות על העוברים שלהן.
     
    מה הקשר בין מחקרים אלה לבין היכולת של העוברים להתאים את עצמם לתנאים סביבתיים?
    אני יכול לדמיין לעצמי מצב בו עובר רגיש במיוחד, שרוי במצב של לחץ תמידי לאורך ההריון. יתכן שעל מנת להתאים את עצמו לתנאים אלה, יחליט "להיסגר רגשית"  והנה לכם אוטיזם או הפרעת קשב. זו רק הנחה, אני רק מעלה אפשרות כזו. אני מאמין בזה. 
     
    עובדה מעניינת נוספת באותו עניין, באה מתחום הקרימינולוגיה. חוקרים בתחום האלימות מצאו שיש קבוצה של אנשים אלימים במיוחד. מדובר באנשים שכאשר היו עוברים ניסו להפיל אותם ומסיבה כל שהיא ההפלה לא הצליחה והם נשארו בחיים 
     
    מכל האמור עד כה ניתן להסיק כי חוויות מתקופת העוברות והלידה מוטבעות בגופנו ויש בכוחם להשפיע עלינו בחיים שלאחר הלידה, באינטראקציה שלנו עם אנשים אחרים, ובעיצוב מי שאנחנו.
     
     
    עוברים הם שונים, כל אחד הוא אחר
     
    כל תינוק הוא אחר. ייחודיותו של כל תינוק מאובחנת על ידי הוריו בעיקר אמו, לעתים, מיום הוולדו. ואני לא מתכוון להערות הלא כל כך אובייקטיביות של אמא "הילד שלי הוא מיוחד..."  אלא על אבחנות דקות של אמא ואבא מודעים, אשר קולטים ממש מוקדם תכונות אופי ורצונות. 
    האם תינוק נהיה ייחודי מייד אחרי שהוא נולד, או נולד כבר שונה מהתינוק של השכן?
    ברור שהחומר הגנטי הוא שונה, אבל האם  ההבדלים האלה באים לידי ביטוי גם בחיים התוך רחמיים?. התשובה לשאלה זו היא כן. עוברים הם שונים, כל אחד הוא אחר. ניתן להסתכל על פגים וממש לראות שאין זה משנה באיזה שבוע הם נולדים, כל פג נראה אחרת. וגם מתנהג אחרת. גם באולטרהסאונד תלת מימדי ניתן לראות שהם שונים. וגם זוגות ליותר מאשר ילד אחד יודעים לספר על שוני ממשי בהתנהגותם של ילדיהם כשהיו עוברים.
     
     
    מגבלות לבניית קשר עם עוברים
     
    אם יש להם, לעוברים שלנו, כל כך הרבה יכולות, למה להיות בקשר אתם אינו מצב שכיח?
    קיימות מספר מגבלות אשר מפריעת/מונעות את הקשר הזה. המגבלה העיקרית היא תפישתית: אנחנו לא באמת מאמינים שזה אפשרי. במצב של חוסר אמונה זה, אנחנו לא מאפשרים לזה לקרות.  אנחנו לא באמת מאמינים שלעוברים יש מזג משלהם, יכולת למידה, זיכרון, ואף העדפות.
    המגבלה השניה היא שזה דורש מאתנו השקעה של זמן. כמו כל קשר אחר בין אנשים, יש צורך להשקיע. המגבלה השלישית היא שזה דורש להיות קשובים לתגובות שלהם, וגם לפעמים, לפעילות מנטלית שלנו כמו למשל המחשבות שלנו. ולבסוף, סיבה נוספת אשר מפריעה לקשר שלנו אתם הוא הפחד שיתברר בזמן ההריון כי העובר שלנו חולה או בעל מום ושכתוצאה מכך נייאלץ להיפרד ממנו. אני מתייחס בהמשך המאמר, לנושא זה.
    מסיבות אלה, לא רק שאנחנו מונעים מעצמנו פעולות ומחשבות "מקרבות" כלפיהם, אלא שגם  אנחנו שוללים מיד כל הבזק של קשר מצדם, על ידי זה שמגדירים את אותו נסיון אמיתי שלהם, כאירוע "מקרי".
    אחת הדרכים לעקוף את המגבלה העיקרית, דהיינו מחסום המח שלנו, היא לשאול את עצמנו: אולי זה באמת אפשרי? ולהסכים להשאיר את הדלת הזו פתוחה: אולי זה אפשרי...   
    הפתח הזה יתן מקום לרצון להתנסות. ובעקבות רצון זה, תגיע ההתנסות אשר תאפשר את החוויה, והיא היא אשר אחריה תבוא האמונה.
     
    כמו שכתבתי קודם, מספר סיבות מפריעות להתפתחות הקשר הרגשי בין האמא לתינוקה שבבטן: קושי במציאת זמן מתאים עקב היותן נשים עובדות ומנהלות משק בית. לא פעם הסיבה היא תחושה של רגשי אשמה כלפי האח או אחות בכורה, על ה"הפתעה" שאנחנו מכינים להם כאשר בעינינו הם עדיין קטנים כדי לקבל אחים חדשים.  לפעמים הסיבה לאי קשר הוא הפחד  מלהתחבר, ולעתים אף חוסר מודעות. בארץ, רוב הנשים, חוות הריון בדרך מאוד מיוחדת: ריבוי בדיקות, ותחושה שכל רגע ההריון עלול להשתבש. ברור שתחושה זו אינה תואמת את המציאות כי הרי הרוב המכריע של הריונות מסתיימים בלידת תינוק בריא ולפעמים אפילו חמוד ( ), אך עובדה זו אינה מונעת מהרבה נשים לחוות הריון של פחד שהוא מעבר לכל רמה נורמלית. פחד זה, לעתים מונע קשר אפשרי בין אמהות לעוברים שלהם: נשים אלה פשוט מפחדות להתחבר רגשית לעובר אשר על פי תחושתן, יש סיכוי שיימצא אצלו מום במהלך ההריון. פחד זה, קיים  אפילו עד הלידה. זה די מובן והגיוני, נשים אלה פשוט לא רוצות להיפגע. 
    איזה נזק נגרם לאותן הנשים כתוצאה מהמנעות להיכנס לקשר רגשי עם העובר שבבטן, כתוצאה מפחד? ומה זה עושה לעוברים? כאן המקום לזכור את משקל החוויה הן של אמהות והן של עוברים על חיי העוברים לאחר לידתם.
     
    על הקשר בינינו לבינם
     
    לא בהכרח יש צורך ללמוד איך להתחבר רגשית עם עובר. ניתן לטפח קשר אתו בדרך טבעית וספונטנית. אני רואה את זה כל יום בזמן ליווי נשים הרות. יש נשים מאוד מחוברות לעוברים שלהן, והן מכירות אותם היכרות של ממש. הן יודעות איך הם יגיבו, איזה אופי יש להם, מה הם עושים כרגע, איזה אוכל הם אוהבים ואיזה תנוחה שלהן, הם לא סובלים. 
     
     השפה, בה מתקשרים עם עוברים, מתבססת על התנועות שלהם, המחשבות שלנו, החלומות שלנו, המגע שלנו, וכו'.
    התנועות של העוברים הם מאגר מידע עצום עליהם. אנחנו רגילים לומר "העובר זז", כאילו כל התנועות זהות. נושא תנועות עובר הוא נושא מורכב ועשיר. הרבגוניות של התנועות היא מדהימה: תנועה יכולה להיות ארוכה בזמן ובשטח המגע, או קצרה בזמן ונקודתית, חוזרת על עצמה, בו זמנית במספר מקומות על בטן האמא, שונה בשעות שונות של היום, קשורה לאוכל: לפני אוכל ואחרי אוכל, אפילו אחרי מאכלים מסויימים, יכולה להופיע בזמן פעילות גופנית של האמא, או אחריה. יש תנועות מאוד משונות כמו ברייק דנס שכוללות סיבוב ונגיעה במקומות שונים בוזמנית וברצף. תנועות מופיעות כתוצאה משמיעת מוזיקה בכלל או בזמן השמעת שיר מסויים אחד. לפעמים התנועה מופיעה לאחר הזמנה מחשבתית של האמא. לפעמים לאחר שהאמא מניחה את היד על הבטן, בא המגע של העובר.
     
    לתחושות של האמא באשר לפשר התנועה יש חשיבות בהבנת הקטן המיוחד שהיא נושאת בבטן: לפעמים התנועה מעוררת אצלה תחושה של עדינות, לפעמים תחושה על גבול האלימות, או בקשה לאוכל או לשינוי תנוחה. תחושות אלה מלמדות עליו, ועל אמהות להיות ערות לתחושות אלה.
    זה מדהים עד כמה הורים יכולים לדעת על העוברים שלהם בטרם הוולדם. תכונות אופי אלה של עוברינו, נמצאות לרוב אצלם גם לאחר לידתם. 
    מהנסיון שלי ושל אחרים מומלץ ורצוי להתייחס לעוברים כיצורים בעלי תכונות אנושיות כולל מחשבות, רצונות, צרכים ותכונות אופי כמו אימפולסיביות שנטיות סקרנות נהנתנות חוש הומור ואינטליגנציה.    
    כל עובר הוא אחר, וכבר ברחם באות לידי ביטוי תכונותיו.  אפילו חוש הומור ורצון לשחק. 
    הם שונים גם ברגישות שלהם. הם יכולים להיות רגישים לאירועים פיזים כמו אולטרסאונד או דיקור מי שפיר אך גם לרגשות מסויימת כמו סטרס ממושך או פחד, או היעדר חום ואהבה מצד אמא ואבא.
     
     
    מספר מילים על הקשר עם העובר בזמן לידה
     
    לידה יכולה להיות תהליך "שקורה" לאישה, בו היא לגמרי פאסיבית, או האישה יכולה "לעשות" את הלידה ולהיות אקטיבית. פאסיביות או אקטיביות הכוונה גם לגוף וגם לנפש: זה עניין של בחירה. לא משנה מה הבחירה של האישה, הלידה תתרחש בכל מקרה. (דמיון עם יחסי מין) 
    באותה המידה בה תינוק מחליט מתי הזמן שלו לצאת, כך גם הוא עושה למען יציאתו. הוא יולד את עצמו
    זה אירוע עוצמתי עבור שניהם.
    הקשר בין אמא לתינוק בזמן לידה מחזק את שניהם. הוא עוזר לשניהם להצליח במשימה. 
    האמא והתינוק הם אחים לדרך. החוויה המשותפת הזו שנקראת לידה, תורמת לעומק הקשר ביניהם אחרי הלידה.
    ž מרגע שנוצר הקשר בין אמא לעובר שלה, הוא קיים כל הזמן: גם בהריון וגם בלידה, עם    אפידורל ובלעדיו, עם צירים מאוד כואבים ועם פחות כואבים. גם בלידה רגילה וגם בניתוח. וכמובן, גם אחרי הלידה למשך כל החיים. מרגע שקשר זה התחיל, אי אפשר להפסיק אותו. על האמא ללוות תמיד את העובר-תינוק שלה, זה תפקידה.
    ž באותה המידה בה אמא לא מפסיקה לגונן וללוות תינוק או ילד, ברגעים הקשים שלה, כך גם עליה להיות עם תינוקה בזמן הלידה. זאת האחריות שלה כאם. מעבר לכך, להיות בקשר רגשי עם התינוק עוזר להתגבר על הצירים (אנדורפינים).
    ž והאחריות שלה כאם, לא נגמרת עם הלידה. כאשר אחרי הלידה מבקשים ממנה למסור את התינוק  "כדי לנקות אותו ולהשגיח עליו וכך היא תוכל לנוח" והיא אכן מוסרת, זו בחירה. היא בוחרת להיפרד ממנו ומוסרת אותו. 
     
     
    על הפטונומיה
     
    לשמחתי, לפני שלוש שנים, מצאתי את ההפטונומיה, בצרפת. במרכז לחקר ופיתוח ההפטונומיה עברתי הכשרה לליווי משפחות בהריון בגישה הפטונומית. בעזרתה, זוג הורים לעתיד, לומד בין היתר, להתחבר רגשית עם הקטן שבבטן, בעזרת מגע.
     
    מספר מילים על הפטונומיה באופן כללי:
    מוגדרת כמדע של רגשות ואמוציות. מדובר במדע פנומנולוגי- אמפירי, של החוויה האנושית של רגשות ואמוציות. מכאן נובע שעל מנת להבין הפטונומיה ממש וגם את המגע ההפטונומי, יש צורך להרגיש אותו. כל נסיון להבין בעזרת טקסט כתוב בלבד, לוקה בחסר. 
    מקור המילה מיוונית hapsis שמשמעו להכיר בעזרת מגע.
    ללוות בגישה הפטונומית זה לאשר את האחר מבחינה רגשית, לאשר אותו במהותו. ליווי זה, מעניק לאדם תחושה של ביטחון בסיסי ומסב רוגע. בסיס הליווי הינו המגע המיוחד 
    Psycho-tactile afectivo-confirmante   
     על ליווי הפטונומי של זוגות בהריון:
    הליווי ההפטונומי של זוגות בהריון מעודד התפתחותן של האמהות ושל האבהות. הליווי ההפטונומי בזמן הריון, מאפשר לאמא לפתח תחושת בטחון פנימי בסיסי, מה שמאפשר לה ללוות ולשאת טוב יותר את התינוק שלה בזמן ההריון והלידה. הליווי ההפטונומי בזמן הריון עוזר להורים  גם במעבר בין התינוק המדומה לתינוק האמיתי. המושג תינוק הופך להיות מציאות רגשית.
    מרגע שאישה הרה, נכנסת לקשר רגשי עם העובר שלה, הכל בה משתנה: מתרחש שינוי בtonus de representation   (טונוס רפרזנטציה) שזה מכלול של פרמטרים ביולוגים שניתנים למדידה: לחץ דם, דופק, נשימות, מתח בסיסי של השרירים והרצועות, מתח בסיסי של הרחם, וכו'. והשינוי הזה מביא לה הרפייה, תחושה של מלאות רגשית. תחושה טובה זו, נקלטת בתודעה וגורמת לעוד הרפייה במתח השרירים כולל הרחם. וזה המצב בו הרחם "איבר" הופך להיות הרחם "פונקציה" והאישה חווה את רחמה כאזור בתוכה המסוגל להכיל תינוק ברוך ובאהבה.
    ž בליווי הפטונומי מתוודעים בני הזוג לדרך חדשה להיות ביחד אחד עם השני בעזרת מגע, ובנוסף לומדים להכיר את התינוק שבבטן וזה עצמו לומד להכיר אותם, גם בעזרת מגע.
    גם אם התקופה האמבריונלית תלויה באופן ניכר במטען הגנטי, תפקיד הסביבה הינו חשוב ביותר לא רק להתפתחות מח העובר אלא גם לבריאותו בהמשך חייו. לדאוג לתחום הרגשי של העובר מרגע ההתעברות, מפתח את תחושת הבטחון שלו (Winnicott), או אם להשתמש במילותיו של פרנס ולדמן "מצב של ביטחון בסיסי", מה שמהווה תנאי הכרחי להתפתחות בגרות רגשית.
    ž עובר שמלווה בגישה הפטונומית לומד ליזום. יש לו ביטחון עצמי. הוא יודע את הוריו   הוא מכיר אותם
    ž עד כאן על ליווי הפטונומי של זוגות בהריון. חומר נוסף על הנושא ניתן למצוא באתר של  "הרחם" www.harechem.com  
     
    ממתי מתחיל הקשר?
     
    ממתי מתחיל הקשר? יש אומרים שזה מתחיל מרגע שזוגות חושבים ומתכננים להיות בהריון. יש דיווחים של נשים שיצרו קשר עם העובר עוד לפני שהרו. ברור ששפת התנועות מתחילה עם הופעת התנועות שלהם. אך הקשר מתחיל עוד קודם, הרבה קודם.  זה מתחיל עם המחשבה והמגע שלנו גם כאשר אין אנחנו מרגישים אותם. לא צריך לפחד ממה שיגידו אחרים, תלכו עם התחושות האלה ועם המגע, עוברים קולטים.
    המגע שלכם הוא לא רק מגע. יש בו הרבה מידע והרבה תמיכה עבורם. 
    כפי שכתבתי בתחילת המאמר, איך חתולים או כלבים יודעים למי להתקרב וממי להזהר?
    מאיפה ילדים קטנים יודעים למי אפשר להתקרב וממי לפחד? 
    זו יכולת מולדת. הם מסוגלים לקלוט מה ייטיב עם מהותם ומה לא. 
    זו שפת האהבה. עוברים מכירים את השפה הזאת, כי זו השפה שלהם.
     
    הערה לפני הסיכום
     
    לפני שאגיע לסיכום, ברצוני להתייחס לנקודה רגישה: "לדעת שהפחדים שלי והלחצים שלי עלולים להשפיע עליו לרעה, מחדיר בי פחד נוסף, אולי אני מזיקה לו ואין לי דרך להפסיק זאת." ובכן, על פניו זה נראה מלכוד, אבל זה לא. אם התעצבנת יתכן שהוא קלט זאת. יש לך את האופציה להתחבר אליו רגשית, או בעזרת מגע, או שניהם בו זמנית ולהרעיף עליו חום ואהבה וגם הסבר שהלחץ שהוא חווה הוא לא אישית נגדו. העוברים הם בוזמנית גם ילדים וגם בוגרים. הם מסוגלים להכיל אותנו. 
     
     
     
    לסיכום
     
    • אנחנו כעוברים, מסוגלים לתקשר   (אנחנו כבוגרים, כנראה פחות)
     
    • הקשר עם העוברים שלנו מחזק אותם ואותנו כאחד
     
     
    • לחוויות האם ולחוויות העובר יש כוח להשפיע על העובר לאחר לידתו
     
    • כמו עם מבוגרים, לא משנה באיזה שלב הקשר מתחיל, תמיד מרוויחים
     
     
    • מרגע שהקשר התחיל, הוא לכל החיים, גם בהריון, גם בלידה ועד בכלל
     
    • טיב החווייה משפיע על התוצאה  הסופית
     
     
    • יוטב לחברה הישראלית אם נשנה את הדרך בה מלווים משפחות בהריון ובלידה באופן כזה שגם ההיבט הרגשי, הן של אמהות והן של עוברים, יילקח בחשבון (אולי על ידי צוות רב תחומי?)
     
     
    לסיכום ממש 

    העוברים שוהים במרחב מקודש. יש להיות מודעים לו ולכבד את פרטיותם, ולהיות מאוד זהירים ומתחשבים בהתערבויות שלנו. 
    ובאשר לקשר אתם, זה בהחלט אפשרי ומומלץ.