יום שני בערב. ד"ר קרלוס קופץ לבקר. אני מראה לו מוניטור שעשיתי בקופ"ח יום קודם, מדברים, צוחקים. פתאום ציר. הוא רואה שיש לי ציר גם בלי שאני אומרת ושולח אותי לישון. אני הולכת לישון וחושבת שאני כבר אקום עם הצירים. זאב (בעלי, להלן "הזאב") כבר מכין את עצמו שמחר הוא בבית...

קמה בבוקר ואין כלום. ואני חושבת לעצמי "עוד פעם false alarm". אבל אז בשעה 7.00 אני מרגישה מים יורדים. לא בבת אחת. קצת מים. עוברות כמה דקות ושוב קצת מים.

אני מיד מעדכנת את הזאב. מכינה את איילת לגן, ושולחת אותה איתו. הוא חוזר ואני כבר אחרי מקלחת, אחרי שעדכנתי את כרמי ואת קרלוס. את אילנה זה עוד מוקדם לעדכן. אני רק משאירה לה הודעה.

מסתובבת בבית, הזאב קצת מעסה אותי.

מתקשרת לכרמי ומבקשת שתגיע. היא מגיעה ואני שולחת את הזאב לקניות (איכשהו בכל פעם שמשהו מתחיל אני מיד חייבת לשלוח אותו לקניות). כרמי מודדת זמנים, וכיף לי שאני לא צריכה למדוד שום דבר. מתקשרת לאילנה בערך בשעה 11.00 ואומרת לה שכרמי מדדה צירים כל 5 דקות, אבל הצירים קצרים, 30 שניות לציר... אחרי איזה שעה אילנה מתקשרת ואומרת שהיא רוצה לצאת. הצירים כבר כל 2-3 דקות, ונכון שאינם חזקים או ארוכים אבל אילנה תרגיש רגועה יותר אם תגיע. בואי.

בינתיים אני מנהלת שיחה כיפית עם כרמי. כל פעם ציר מנתק את השיחה ביננו, אז אנחנו קופצות מנושא לנושא. הראיתי לה את ספרון התמונות שעשינו עם הצלמת לפני כחודש. אני שמה לב שאני המון מדברת על איילת. משהו בזה מרגיע כל כך. ובכל ציר כרמי מעסה אותי.

אילנה מגיעה בערך בשעה 13.00. הזאב הלך לנוח. היא מתארגנת, ואז בודקת פתיחה. אני ב 4 ס"מ. בהתחלה יש איזה צביטה בלב, כאילו "מה, רק 4?" אבל מהר אני מחליטה לא לחשוב ככה. 4 זה טוב. זה מצב בו נכנסים לחדר לידה. מעולה.

מציעים לי לעשות מקלחת, ואני הולכת. אבל מבקשת ללכת לבד.

בינתיים אני קולטת מה השעה ומבינה שלא אלד עד 16.00 וצריך לארגן שמישהו יאסוף את איילת מהגן. אז בדרך למקלחת אני מעירה את הזאב ואומרת לו לארגן את זה מול ההורים שלי.

המקלחת הזאת עושה לי כל כך טוב. אני לבדי, והזרם עלי. בכל ציר אני מכוונת את המים על הבטן, וזה עושה לי כל כך נעים. אני שרה לי שירים בזמן הצירים (אין לי מושג מה). הזאב מציץ ואומר שאני הכי חמודה בעולם. וטוב לי...

יוצאת מהמקלחת. כרמי בדיוק הגיעה לבדוק שהכל בסדר. מסתבר שהייתי בפנים איזה 45 דקות.

יורדים חזרה לסלון. ועכשיו הצירים מתחילים לכאוב.

מפה הכל מבולבל לי לגמרי. אין לי מושג כמה זמן עובר, איפה אני ומה קורה לי. אני כל כך בתוך עצמי, שכשחושבים על זה במבט לאחור זה אפילו די מפחיד.

אני כל הזמן מסתובבת על המזרון הזה שהזאב שם בבוקר במעבר ליד פינת האוכל. אין שם שום דבר מיוחד, זה צפוף ולא נח אבל הנוף לא משנה לי בכלום.

יש רגעים שנדמה לי שהמון זמן עובר בין ציר לציר, ואפילו נדמה לי שנרדמתי לכמה דקות.

יש רגעים שמרגיש לי שציר רודף ציר.

אני מבקשת דיסק עם שירים שהכנתי מראש. וזה הכל שירים שמדברים אלי כל כך. ואז מתחיל השיר של שלמה ארצי "מלך העולם". וזה שיר שיש לו אלי כל כך הרבה משמעות, ואני כל כך מתחברת לזה באותו רגע, ואני בוכה.... מחבקת את הזאב, וכרמי מעסה מאחור, ואני מתייפחת.

ואז מתחלף השיר. "חיים שלי" של זהבה בן. ואני כבר לא בוכה, אבל מבקשת מזאב שישיר את השיר.

אחר כך אני קמה. מסתובבת בצירים. כואב לי נורא. יש צירים שכל כך כואבים שאני בועטת בריצפה. באחרים אני כורעת על 6. יש צירים שבהם כרמי מעסה אותי, ויש אחרים שבהם אני דוחפת את הידים שלה ממני. אני צועקת. זה כל כך קשה!

כל הזמן חשוב לי לראות את הזאב, ואם לרגע הוא נעלם לי מהעיניים, אני שואלת "איפה הוא? לאן הוא הולך?" (לתת להורים שלי שחיכו בחוץ תיק עם הדברים של איילת, לעשות פיפי... כל מני. אתן יודעות...)

אילנה באה להגיד לי שאני אפסיק לצעוק, היא אומרת שהצעקות האלה מחלישות אותי זה עוד לא צירים שנועדו לצעקות ושחבל. במקום זה אני צריכה להגיד דברים. היא אומרת לי "תגידי TATATATI" ואני זוכרת את זה מהלידה הראשונה. האמת שזה מרגיז אותי. כל ההכנה הרגשית שעשיתי הפעם דיברה על זה שאני צריכה להיות חופשיה לצעוק, ואני לא מבינה למה לא. אז בכל ציר אני מתחילה את הטהטהטי של אילנה, וכשכולם מצטרפים אלי, אני חופשיה לצעוק...

אילנה רוצה לבדוק פתיחה. אני לא רוצה להתבאס וגם מפחדת שזה יכאב ואני מבקשת שלא תבדוק. אני אומרת לה "זה עוד לא צירי לחץ, עוד מעט". אז אילנה אומרת שאם זה עוד מעט אז כדאי שאני אוריד את המכנסיים.

קשה לי וכואב לי, ואני מבקשת שיזכירו לי למה אני לא בבית חולים עם אפידורל. כרמי אומרת שבבית חולים אי אפשר לנוע בחופשיות, ומחוברים לצינורות כל הזמן, ולמוניטור. מוניטור היא מילת הקסם. אני נזכרת במוניטור שעשיתי שלשום וכמה סבלתי בו, ואני נזכרת למה אני בבית עכשיו.

אחרי עוד קצת זמן אני אומרת להם: בפעם הבאה אני יולדת בבית חולים עם אפידורל. אין תגובה. אז אני מחליטה להקצין, ואני אומרת להם שלא תהיה פעם הבאה. יהיו לי רק שני ילדים. אילנה אומרת ששני ילדים זה יופי. טוב, זה לא משיג את האפקט הרצוי (האפקט הרצוי היה שמישהו יפסיק את הכאב הזה). אני נזהרת לא להגיד דברים שאני לא מתכוונת אליהם כמו "אני רוצה למות" גם כי זה לא נכון, וגם כי אני יודעת שיש להם חשיבות. הם מסמלים את הסוף, והסוף עוד לא פה...

אחר כך אני אומרת לאילנה שבעוד שני צירים אני ארצה להתחיל ללחוץ. אילנה אומרת לי שאם כך כדאי להוריד גם את התחתונים. אני מורידה ורואה דם וזה מבהיל אותי. אני שואלת אותה למה יש דם והיא מרגיעה ואומרת שככה זה, וזה בסדר. זה אומר שהסוף מתקרב.

היא שואלת איפה ארצה ללדת ואני אומרת שעל כיסא הלידה שכרמי הביאה. איפה לשים את הכיסא? לא אכפת לי. אני לא רואה ממטר גם ככה. היא שמה את הכיסא בכניסה למטבח ושואלת אם זה בסדר. ברור שכן.

אחר כך אני אומרת לה שבעוד שני צירים אני ארצה להתחיל ללחוץ (מאיפה אני יודעת?). מתיישבת על הכיסא. אילנה שוב אומרת לי להפסיק לצעוק כי עוד מעט היא תתן לי הוראות (יותר חזק/חלש, עכשיו לא ללחוץ וכאלה) ואני צריכה לשמוע אותה. היא גם מסבירה לי שאת ההוראות היא תגיד והזאב ילחש לי לאוזן.

הזאב מאחורי, בתור משענת. זה כל כך נח. הוא מחבק אותי מאחור ותומך בי.

עוברים עוד איזה 4 צירים ואני מתחילה ללחוץ. וזה כואב ואני צועקת, וגם צועקת על אילנה "תפסיקי להגיד לי לא לצעוק". וזה כואאאאאאאב.

שומעת את הזאב אומר לי ברוגע "עכשיו חלש, עכשיו לא ללחוץ" וזה כל כך נעים לי שהוא שם.

אני מרגישה את הראש יורד, וכרמי אומרת לי כבר רואים את הראש, בואי תרגישי. ולא מעניין אותי להרגיש אני רק רוצה שיוציאו אותו ממני. וזה מרגיש לי כמו 2 דקות או פחות ופתאום אני שומעת "זהו, הראש בחוץ", ובא לשאול: כבר? כל כך מהר?

(אחר כך הסתבר לי ששלב הכיתור לקח המון זמן, בגלל היקף ראש עצום, אבל לי זה אשכרה הרגיש כמו 2 דקות).

ואני יודעת שאחרי הראש כבר לא נשאר כלום. ופתאום הם אומרים הנה תחזיקי אותו, ואני מוציאה את התינוק מהגוף שלי (מישהו בטח עזר לי, כי לא הייתי מסוגלת להחזיק אותו לבד) ואני מצמידה אותו אלי, מנסה להרים קצת את החולצה כדי שירגיש עור ולא בד, ותוך כדי שהעניינים שם למטה עוד קורים, אני מנסה להציץ לראות אם זה בן או בת, וקשה לי, ואני מזיזה את החבל, ואומרת "זה עוד בת. אני חושבת..." (לא בטוחה, וגם לא כל כך מאמינה).

והם בודקים ואומרים לי "כן, עוד בת".

אילנה אומרת לי ללחוץ את השיליה החוצה, עוברים לשכב על המזרון בפינת האוכל. מישהו מכסה אותי לא יודעת במה.

אני מניקה אותה ולא מאמינה שזה עבר כל כך מהר, ואפילו לא רציתי למות... זה באמת קרה? זה באמת נגמר?

16.20 היא הגיעה לעולם. ילדה מקסימה שלי, נסיכה חזקה, בריונית, שקטה ויפה... כל כך יפה...

17.00 וההורים שלי פתאום נכנסים (קצת יותר מוקדם ממה שהתכוונו) ואיילת רצה אלי ואומרת "אמא". ומסתכלת ורואה ואומרת "תינוק". כן, אני עונה לה, תינוקת.

אמא שלי מעסיקה אותה קצת, עד שהזאב מבקש מההורים שלי שילכו.

אני עולה לחדר עם מוריה, קצת מבולבלת, קצת עייפה.

הזאב רוחץ את איילת, לוקח אותה לישון. היא מתגעגעת אלי, וצריכה אותי איתה. אז אני משאירה את מוריה עם אבא שלה, והולכת להתחבק קצת עם איילת (עוד יתרון של ללדת בבית). וחוזרת לישון עם מוריה.

מוריה, ילדה שלי מקסימה, אני כותבת את הסיפור הזה ובוכה. את קשורה אלי כרגע עם המנשא, וישנה כל כך טוב. נולדת גדולה וחזקה, ואני מאחלת לך שככה יהיו חייך. חזקים ומלאים. שתזכי להיות מוקפת באהבה ובאור כל חייך.

אוהבת אותך מאד,

אמא.

----------------

תודות:

לאילנה שמש, הסופר מקצועית. שילדה אותי ככה, הכי טבעי שבעולם, בלי חתכים ובלי קרעים.

לכרמי, הכי תומכת שיש. על שהיית איתי ברגעים האלה, וזכיתי להנות מכל כולך.

לקרלוס, הרופא שלי וחבר אמיתי, שהיה איתי ברוחו כל הלידה, שהיה בכוננות והסכים להיות מוקפץ בכל רגע, שליווה אותי כל ההריון, וגם אחרי.

לאיילת, בתי בכורתי שנתנה לי כח ללידה השניה.

והכי חשוב, לאיש שלי, הזאב של חיי, אהבתי היחידה. שהיית איתי כל הדרך. שתמכת, שעזרת, שהבנת, שהסכמת לכל שגעון, שאתה פה איתי עכשיו, הכי גבר שיכול להיות. בלעדיך זה לעולם לא היה קורה. ובטח שלא ככה. אוהבת אותך המון, אישתך ואם 2 בנותיך (עד לילד הבא),

לימור.