מאיפה להתחיל את סיפורינו? הלידה היא בעצם סוף של הריון ארוך ומקסים שגם עליו אפשר היה לכתוב המון.

עמבר- הפעם הראשונה שבה שמעתי על האפשרות ללדת בבית הייתה בהודו ,בחורה ישראלית שהכרתי ילדה בכפר הודי קטן בעזרתה של אישה אנגליה בעלת ניסיון זה היה נראה לי מדהים אבל לא חשבתי על זה יותר מידי אולי בגלל שזה עוד לא היה רלוונטי עבורי, שם ניטע הזרע.

הפעם השנייה הייתה בקורס תומכות לידה- דולות. אז גם הבנתי שבשבילי זה נכון וטוב ללדת בבית.

אוהב תמך ברעיון, קרא חומר בנושא וליווה את התהליך.

סוף השבוע הארבעים להריון, יום שבת בבקר, מתעוררים ולעמבר תחושה מיוחדת שונה, משהו באופי של הצירים החלשים מאוד שהרגישה כבר מספר ימים (–מעין משיכות של השריר במפשעה לא כאבות) השתנה, מה? משהו שקשה להגדיר אותו.

החלטתנו שביום כזה יפה הולכים לטייל, עלינו לרכב ונסענו. תל גזר הייתה הבחירה  האידיאלית – באזור שדות וגבעות במשמר איילון בחודש אפריל, נעים.

להגיע לתל נדרש מאתנו לעבור דרך כורכר עם קפיצות וטלטולים שהפליא שהם עצמם לא גרמו ללידה במקום. משם המשכנו לאבו-גוש לבקלווה ותה... המשכנו לנסוע בשבילי עפר בהרים שממול "יד השמונה", עצרנו בנקודת תצפית בדיוק ממול המקום בו תכננו לעשות את מסיבת הקבלה לתינוק שעוד לא נולד ואמרנו לעצמנו שעכשיו משראה את המקום היפה שבו נחגוג את לידתו והגעתו לעולמנו הוא יהיה מוכן לצאת.

חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים ומרוצים- עמבר הלכה לישון ואני הייתי עם אחיי ואבי ואח"כ גם אימא של עמבר שהגיעו לבקר – הבית היה רועש וגועש. בערב, כשכולם כבר הלכו, עברנו לשלב רגוע ושקט- עשיתי לעמבר מסג' בטווינה –רפואה סינית, ובסוף הטווינה גם דקרתי עם מחטים הסיניות בנקודות שמעודדות לידה ופעילות רחמית, זה הסתיים בערך בתשע בערב, אכלנו ארוחה גדולה ויצאנו לסיבוב רגלי בשכונה. באותה הליכה זה כבר היה ברור, משהו קורה- עמבר נעצרה מדי כמה צעדים התכופפה והתרכזה בלנשום ולעבור את הכאב...

חזרנו הביתה – השעה כבר כמעט חצות ועמבר מחליטה לעשות ספונג'ה- מוזר, אבל מי מתווכח עם אישה בהריון.      

בסוף הספונג'ה זה כבר היה קשה, צירים עם כאבים שעמבר נאלצה לשבת על כדור הפיזיו, כדי שיהיה קצת פחות כואב ונוח יותר. בשלב הזה התקשרנו למיילדת- מיכל , לידע אותה על ההתפתחויות .ידענו שזה עוד לא זה אבל רצינו שתדע שאולי תהיה לה הקפצה הלילה... היא אמרה לנו לנסות ללכת לישון ואם יש יין בבית אז להשתמש בו כסם מרדים כדי שנירדם ויהיה לנו כוח לבאות... במקביל לשיחה ומייד אחריה עמבר התרוצצה בבית ובעיקר לכיוון השירותים, התחילו שלשולים תכופים – התרוקנות מלאה של ארוחת הערב המפוארת שאכלנו. אני הצלחתי לפתוח את בבקבוק היין וזהו, לא הגענו רחוק יותר מזה איתו...זה התחיל להיות אינטנסיבי ותכוף כאבים כאלו שעמבר ממש נכנסה פנימה לעצמה והייתה מאוד מרוכזת בלנשום ולהוציא קולות שעזרו לה להתמודד. עמבר-ידעתי שהכאבים עוד לא גדולים וזכרתי להוציא קולות נמוכים – כמו בכל הספרים שקראתי... עיסיתי את הבטן בתנועות של משיכה מהמרכז החוצה וזה היה יחסית עוד נעים וקל. אוהב- ישבתי מולה מוקסם מהתהליך שהחל אל מול עיני- הלידה של הבן שלנו החלה, לא יאומן- ישבתי שם מולה וצחקתי עוד ועוד הרבה מעבר להקצבה השנתית שלי לצחוק והייתי מוקסם והתרגשתי מאוד שהדבר לו חיכינו כבר חודשים ושעליו שומעים ועליו מדברים וכותבים ספרים שלמים קורה עכשיו !

בשעה שתים בלילה כבר התקשרתי למיכל להגיד שלא הגענו ליין ואנחנו לא ישנים וגם שהצירים תכופים וממושכים (כל כארבע דקות למשך של כדקה). היא הגיעה  בשתיים וחצי ואמרה שזה באמת קורה ושעמבר בפתיחה של כשלוש- התקשרתי לאימא של עמבר כדי שתבוא.

הבית נעים מאוד, בחוץ שקט מוחלט כולם ישנים ואצלנו יש אנרגיה של אושר ושימחה והתרגשות וגם של בלתי ידוע איך התהליך הזה ייקרה . אור של נרות בבית ושל אהיל קטן על השולחן בסלון. הבריכה כבר ממוקמת בסלון,הצינור מחובר לברז, הבוילר דולק, וכולם מוכנים למילה של מיכל – כן, זה הזמן למלא את הבריכה. אימא של עמבר מגיעה ומשתלבת לצוות – יושבים סביב עמבר ומוציאים איתה קולות , נושמים איתה, מעסים אותה והכול נעשה ללא דיבור כאילו מאיליו על פי איזה שפת סימנים שידועה לכולנו אף שמעולם לא למדנו אותה. מיכל קצת מנמנמת בחדר, אימא של עמבר מחממת סירים עם מים לבריכה ואני נע בין עמבר ובין מילויי הבריכה . אנחנו צוות אמיתי, כל אחד עם תפקיד ולפי תחושה מתחלפים בנינו בתפקידים... הבית נכנס לקצב נשימתה של עמבר. האווירה קיבלה חיים משלה כאילו כבר אין את הזמן והשעות הרגילות וכל שקיים הוא הציר הנוכחי, הנשימות והקולות ואז מייד מגיעה ההפוגה, מנוחה קלה של ציפה עדינה בין הצירים ,אגירת כוחות.

עמבר עצמה מרוכזת כל כולה בדבר היחידי שקיים – התחושות של התכווצויות הרחם. הזמן איבד כל משמעות והדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לנסות לנשום ולחכות להפוגה הקצרה...

השעה כבר כמעט חמש – הבריכה כבר מלאה במים חמימים ונעימים ואני נכנסת למים. אבל משהו בישיבה בבריכה לא מקל עלי. אוף, כמה מאכזב... כל-כך הרבה פנטזיות היו על הבריכה הזאת...

מיכל מעודדת אותי לשנות תנוחות כל הזמן. ללכת לאמבטיה ולעסות את הבטן עם הטוש, לשכב על הצד, להתהלך בבית, לעמוד על ארבע. אני מרגישה שהיא חושבת שאני עוצרת את עצמי. אולי זה נכון, אבל הכול כ"כ אינטנסיבי ואני לא יכולה לדמיין את עצמי גורמת לדברים להיות יותר חזקים... מיכל נותנת לי רמדי הומואופטי ובאותו שלב אני גם מרגישה צורך להקיא. אחד מהדברים (הרמדי או ההקאה) או שניהם ביחד שינו משהו בתהליך, ובפעם הבאה שמיכל בדקה אותי הייתי בפתיחה של 7. איזה כיף! אני מרגישה שדברים מתקדמים ואני לא תקועה! (זה היה הפחד שלי...). קרין, חברה שלי שהיא גם תומכת לידה, הגיעה בערך בשמונה בבקר. עם אנרגיה טרייה ומשב רוח רענן- עודדה את כולנו- שכבר מסטולים מחוסר שינה בלילה...

אני בקושי מצליחה לחשוב על משהו חוץ מהכאב- וכואב לי מאוד! למה אני חייבת תמיד להיות כ"כ שונה? למה לא יכולתי ללכת לבי"ח כמו כולן ולקבל אפידורל? אבל עצם המחשבה על ישיבה באוטו היא בלתי אפשרית כרגע- אין ברירה, צריך להמשיך... אין הפסקות, וההפוגות קצרצרות. אני עוברת בין הליכה בבית לעמידה על שש במיטה שלנו. כולם עומדים איתי במעגל ואנחנו מרימים ברכיים למעלה (אוהב- "כמו ריקוד אפריקאי"); קשה לי. אני יודעת שתנועה מקדמת את התהליך אבל כל מה שבא לי זה לנוח קצת...

מיכל בודקת שוב והפתיחה כמעט מלאה- רק מעט שוליים. היא חושבת שאם היא תפקע את המים זה יעזור.

קצת כואב לי כשהיא עושה את זה. הרבה מים נשפכים על המיטה ואני חושבת שמעיין יהיה שם שיתאים לו.

מיכל מתחילה לארגן את הדברים שלה ליד המיטה. אני מרגישה את הכאב משתנה ונהיה נמוך יותר ויותר.

כדי שהוא ירד בקלות יותר אני יורדת לכריעה. אוהב תומך בי מאחורה ובהפוגות אני נשענת קדימה על קרין.

אין לי מושג כמה זמן עבר וכל מה שאני רוצה זה שהוא כבר יצא...אני עוברת ללחוץ בשכיבה על הצד. אני מרגישה את עצמות האגן שלי נפתחות ובכל לחיצה עושות קולות משונים.

אוהב- זה היה בערך אז שהתחלנו לראות משהוא שהוא בעצם הוא – התחלה או קצה קצהו של גור האדם שעומד לצאת אל העולם , לא יאומן, באמת זה קורה – עד עכשיו הייתה עבודה קשה של התמודדות בלתי פוסקת עם צירים הולכים ומתגברים והנה עכשיו הכאב בכלל לא פוחת אבל משהו שונה בתכלית – משהו ממשי נראה אל העין. זה כבר לא רעיון זה ממש הוא-הקרקפת שלו שם בעומק ניראת מתקרבת בכל לחיצה ומתרחקת בהפוגה. איך הוא יצא ? איך זה אפשרי שאדם יצא משם? וכך זה ממשיך ,עמבר כואבת וצועקת ואנחנו איתה והוא מתקרב ומתרחק – עוד לא רואים מיהו אבל כבר משהו כן נראה. מיכל מבקשת שנניח קומפרסים במקום והיא עצמה מושכת את הפתח בשמן חם. עוד לחיצה והנה כבר רואים עוד קצת ובהפוגה –הנה הוא שוב נעלם לו בפנים. כך זה ממשיך וכולנו עם עמבר בעידוד ובנשימה אחת ובתקווה שהנה הוא יצא עוד מעט. עוד לחיצה מגיעה וכבר חצי מהקרקפת בחוץ ומייד עוד הפוגה והוא נכנס. קשה לחכות בסבלנות, אני מרגיש שאני רוצה להפעיל כוח בשביל שהוא ייצא, לעשות משהוא, לדחוף, למשוך, לעשות משהו כדי שייצא.(אבל לטבע כנראה יש מנגנונים חכמים לווסת את קצב היציאה של התינוק וכוח הוא לא התשובה במצב הזה. לפחות לא כוח במובן הרגיל, אלא כוח של סבלנות ונחישות, נחישות ברצון להמשך ולנסות וללחוץ עוד פעם ולנוח ושוב ללחוץ...)

בשלב מסוים אני מרגיש שזהו עמבר מאבדת את הכוחות (בעיקר את כוח התקווה כוח האמונה שאפשר,אותם כוחות שבעצם מניעים את הכוח הפיזי שהוא בעצם עצום) וזה אולי יתקע את כל הסיפור ואני מרגיש שחייבים לעשות משהו, זה רגע קריטי, ואז אני כאילו כבר לא יכול לשמור על האיפוק והסבלנות ומדרבן אותה ללחוץ שוב אבל עם כל הכוונה שהיא יכולה ובמלוא הרצון- מדרבן בקול רם/צעקה(?) ,בסגנון מעט צבאי.

עמבר- הייתי כבר מותשת וכל לחיצה הכאיבה לי מאוד, כשאוהב אמר לי "עוד אחת! חזק!" זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הרגשתי שאני לוחצת בשבילו...

אוהב – זה קרה לי רק פעמיים בלידה(הכוונה לרגעיי הצעקות) – בלחיצה הזאת ובבאה אחריה שבה הראש יצא לגמרי- אלוהים (ואני בכלל לא מאמין) זה מראה מדהים! ,בלתי מתקבל על הדעת! אדם יוצא מאדם. בראש אני יודע שזה כך, סיפרו לי על זה , רואים בסרטים וכו' אבל לראות את זה במו עיני זה דבר מדהים שלא יאומן! והנה הוא, כל כך יפה, ללא קמטים ,כל כך ברור , רק ראש וכבר אני מרגיש שיש פה נוכחות חדשה בחדר, אדם חדש וטהור מצטרף אלינו, איזה אושר! עדיין עיקר הגוף  בפנים ואנחנו ממשיכים עם עידודים- לחיצה נוספת והכתפיים בחוץ ואז מייד הגוף כולו כמו נשטף וגולש לו החוצה ואדם שלם במלא הדרו ויופיו נראה – מדהים . עכשיו להבת האושר שמשולהבת בתחושת ההקלה שהוא כבר בחוץ מתלקחת בי ודמעות של אושר וצחוק מציפות...

עמבר- וואו! איזו הקלה! עשיתי את זה! הוא בחוץ ושוכב לי על הבטן... אני בכלל לא מאמינה.. וכבר לא כואב לי כלום... איזה נס מטורף- נולד לנו ילד! דמעות של אושר שוטפות אותי ביחד עם צחוק מתגלגל.

לקח עוד זמן עד שהשלייה יצאה ועד שהכול נירגע- אבל זה כבר היה שונה לגמרי. יש לי קרעונצ'יק קטן- שום דבר שצריך לתפור- ואני מודה לאימונים שלי עם ה"אפי-נו".

אחה"צ הלכנו שלושתנו לישון במיטה. עדיין לא לגמרי בטוחים שזה לא חלום.

מעיין נולד בצהריים בשעה 12:05 ביום ראשון ה - 18-04-2004.