יום רביעי 26/2/03 , סמוך לאחת עשרה בלילה, ערן (הבחור שלי) ואני, עייפים אחרי יום עבודה , מתכוננים לעיסוי הפרינאום היומי שלנו, להתקלח ולישון.

אני נכנסת לשירותים ופתאום... זרם מים קטן ובלתי נשלט, עדיין לא קולטת בדיוק מה קורה, מחכה עוד כמה שניות ושוב זרם מים, הפעם קצת יותר חזק, אני מריחה את התחבושת והריח האופייני לא מותיר מקום לספק, ירדו לי המים!!!

אני קוראת לערן בהתרגשות ובקול רועד (וגם קצת ברגליים רועדות) מבשרת לו את החדשות. ערן, הרבה יותר רגוע ממני  (או לפחות ככה נדמה לי ) לוקח את העניינים לידיים , משלים את אריזת תיק הלידה לפי הנחיותיי, מכין סנדוויצים, מתקשר לאחיו שיבוא לקחת את פגי (הכלבה שלנו) ומחבק אותי בין לבין (אני אומרת לערן שאני עדיין לא מוכנה ללדת, הרי אני רק בשבוע 37+3) . אני נרגשת מאוד, נכנסת להתקלח  והמים (מי השפיר, לא מי המקלחת) לא מפסיקים לזרום (עד שנצא מהבית אני אחליף כמה וכמה תחבושות).

מיד אחרי המקלחת מתחילים להופיע הצירים שכמעט מיד הופכים להיות סדירים (כל 6-7 דקות) אך לא כואבים. התארגנות אחרונה (אני מספיקה לעדכן את הפורום בדבר ההתפתחויות), באים לקחת את פגי וסמוך לחצות אנחנו נוסעים לבית חולים ("ליס") להביא את פיצה שלנו.  

24:15 - מגיעים למיון יולדות , תהליך קבלה שיגרתי. מיילדת (שמודיעה על פתיחה של סנטימטר אחד ומחיקה חלקית), מוניטור (שמראה צירים מידי פעם), בדיקת דם (שמגלה המוגלובין נמוך באופן מדאיג), אולטרסאונד (שמראה שאני אכן בהריון...), בדיקת רופאה (נחמדה) וזהו. מעלים אותנו למחלקה להשגחה ומודיעים לנו שאם לא תתפתח לידה תוך 24 שעות אכנס לזירוז.

אני לא דואגת מאחר והצירים כבר סדירים וכואבים וברור לי שזה יקרה הרבה קודם. המיילדת מציעה לערן לנסוע הביתה מאחר והתהליך עשוי לקחת זמן רב והוא יזקק לכוחותיו, אך הוא מתעקש להישאר. 

אנחנו עולים למחלקה. היות שהראש של פיצה לא מבוסס באגן עדיין, אוסרים עליי לקום מהמיטה מחשש של צניחת חבל הטבור. את השעות הבאות אני נאלצת להעביר בשכיבה מוחלטת, מה שמונע ממני אפשרות להקל על הכאבים בדרכים אלטרנטיביות כפי שערן ואני תכננו (תנועתיות, מים, שינוי תנוחות, עיסויים) אני מאוכזבת אך  מסרבת בנימוס לזריקת טשטוש שמוצעת לי במהלך הלילה.  במשך הלילה הצירים מתגברים והופכים כואבים ותכופים יותר ויותר . אני מתרגלת נשימות ומבקשת מערן (שנרדם מידי פעם על הכסא לידי) לנשום איתי ולהחזיק לי את היד בזמן הציר, זה עוזר.

במהלך הלילה נכנס פעמיים רופא (נחמד אך לא עדין במיוחד) לבדוק אותי, סמוך לשעה 6 לפנות בוקר הוא מודיע שיש פתיחה של 2 ס"מ בלבד ושזה ייקח עוד 4-5 שעות עד שאהיה בשלה להיכנס לחדר לידה.

בסביבות שש וחצי בבוקר  אנחנו מחליטים שערן ייסע הביתה לנסות לנוח קצת ואני אזעיק אותו אם תהיה התפתחות (אנחנו גרים 5 דקות נסיעה מבית החולים) במקומו אני מבקשת מאמא שלי שתגיע, לא רציתי להיות לבד .

הצירים מתגברים, צפופים, כואבים מאוד וארוכים מאוד, אני מתפתלת במיטה, מנסה לנשום אבל כל מה שיוצא לי זה נהמות ארוכות, גניחות  וקולות משונים שמזכירים חיה פצועה.

בשעה שמונה בבוקר אני מבקשת שיקראו שוב לרופא שיבדוק אותי . האחות מודיעה לי שיש ביקור רופאים במחלקה בשעה 9:30 ומבטיחה לי שאני אבדק ראשונה. אני מתעקשת ומסבירה לה שאני מרגישה שאני מתקדמת ושאני רוצה רופא ועכשיו.

תוך דקות ספורות מגיעה מיילדת שבודקת אותי ומודיעה ברצינות ובהחלטיות "פתיחה של 4-5 ס"מ , מחיקה מלאה, שיהיה בהצלחה".   

אני מתקשרת לערן שבקושי הצליח לנוח ומבקשת ממנו להגיע ,  הסניטר מגיע ואני מתגלגלת אחר כבוד לחדר לידה. 

בחדר הלידה אני פוגשת את אנה, המיילדת שלנו. קשה לתאר את תחושות השמחה וההקלה שהציפו אותי. אנה היתה המדריכה שלנו בקורס ההכנה ללידה שעשינו בבית החולים, ומלבד היותה בחורה מקסימה, עדינה וסובלנית מאין כמוה, נרקם ביני ובין אנה במהלך הקורס קשר מיוחד. לא ברור אם בגלל נושא הלידה הטבעית אותה תכננו ערן ואני בעידודה של אנה או סתם קליק ללא הסבר של ממש, אבל כשנפגשנו בחדר הלידה  התחבקנו והתנשקנו וידעתי שאני בידים טובות.

מיד אחר כך אני מבקשת אפידורל. אני ערה כבר 24 שעות , אחרי יום עבודה  ואחריו עוד לילה ארוך של צירים כואבים ואני מרגישה מותשת. אנה מעודדת אותי ומבקשת שלא ארגיש מאוכזבת, מציעה לי חוקן (אני מוותרת-מאחר וזה יעכב את האפידורל) ולהיכנס להתקלח (מה שמקל למס' דקות על הצירים). בינתים ערן מגיע ואמא שלי מפנה לו מקום ויוצאת החוצה.

תוך זמן קצר נכנסת אל החדר המרדימה, דר' ברקת-שיף, ערן ואני מתאהבים בה כמעט מיד. אישה מקסימה. היא מטפלת בי בעדינות, מחמיאה לי על הגמישות שלי (בכל זאת עשיתי יוגה כל ההריון), מסבירה בכל שלב מה היא עושה ומסדרת לי בתוך דקות ספורות, לדבריה, "יופי של אפידורל". 

באמת יופי. לא כואב יותר. אני נושמת לרווחה.

את השעות הבאות ערן ואני מעבירים במנוחה (ההתרגשות לקראת הבאות לא מאפשרת לי לישון), מקשיבים למוזיקה ומתבדחים עם הצוות המקסים (דר' רטן ,דר' חסון ודיטה המקסימה מהחדר הטבעי ) שנכנס מדי פעם לבדוק איך אנחנו מתקדמים. 

תוך פחות משלוש שעות אני בפתיחה של 8.5 ס"מ ושעה אחר כך אנה מודיעה לי שאני "בשוליים" , כלומר כמעט פתיחה מלאה.

לפיצה שלנו לעומת זאת יש זמן, לא רק שהיא לא עברה את הספינות היא שוכבת קצת עקום באופן שמקשה עליה להתקדם. אנה ואני עושות אקרובטיקה על מנת לעזור לה אני שוכבת כל פעם על צד אחר עם רגל מוגבהת על המתלים ואחרי כשעתיים זה עובד. ילדה טובה.

הראש לעומת זאת לא מתקדם ואני כבר שעתיים עם פתיחה מלאה. אנה מחליטה שחיכינו מספיק ו"מגיע לי" פיטוצין על מנת לזרז את העניינים.

הזירוז עובד, ותוך זמן קצר יחסית הראש מתקדם וצירי לחץ מתחילים להופיע. אבל עדיין לא מספיק בשביל להתחיל ללחוץ. 

השעה כבר קרוב ל שלוש בצהריים, המשמרת של אנה מסתיימת. היא מחכה עוד רבע שעה, אבל נאלצת לעזוב ומבטיחה להתעדכן מאוחר יותר ולבקר אותי למחרת במחלקה (מבטיחה ומקיימת).

במקומה נכנסת לחדר, אגב החלפת משמרות, האחות האחראית, עפרה הסגולה (עפרה משום שכך קוראים לה וסגולה על שום צבע המדים שלבשה). עפרה הסגולה, שבאותו זמן סברנו שהיא תקבל את פניה של פיצה, אישה רצינית, עניינית ולא חייכנית במיוחד וערן ואני קצת התאכזבנו.  

לשמחתנו, בשלב מסוים, נכנסה לחדר אורית, מיילדת אף היא.

 אורית, בחורה קטנה, אנרגטית ומאוד מצחיקה מחליטה לקחת את העניינים לידיים ו"להלחיץ אותי" (שזה בשפת המיילדות, לעבור לשלב צירי הלחץ) .

אורית גם מגלה שיש לי חום ואני מקבלת אנטיביוטיקה ושני כדורי אקמול (אותם אני מקיאה תוך שניות על הרצפה).

עוד בדיקה אחת וזהו מתחילים ללחוץ. אורות החדר עמומים (כמו שרציתי) ואורית טוענת שאין לה בעיה עם החושך משום שהיא "מכירה את המקום"....

בזוית העין היא קולטת את בקבוק השמן (שקדים) שהבאנו, לוקחת אותו ומתחילה לעבוד במרץ, שופכת כמויות של שמן  ומתחילה לעסות, היא נחושה ליילד אותי ללא חתך ואני מאושרת מהרצון הטוב ומהמוטיבציה.

הצירים מתגברים, כואבים מאוד והלחץ עצום. אני לוחצת, דוחפת, נושמת, מחניקה צעקות, האויר נגמר ואני לוקחת מהר עוד נשימה לפני שיגמר הציר, אורית מחזיקה רגל אחת, ערן את השניה ואני דוחפת בכל הכח, מרוכזת מאוד בעצמי ובתהליך (נדמה שבשלב הזה המוח מתנתק לחלוטין ונותן לגוף לעשות את העבודה),

אורית עוזרת לי להרגיש את הראש מבצבץ ומדריכה אותי מתי ללחוץ ומתי לנשום. 

ערן שלי, שבלעדיו לא הייתי עוברת את החוויה הזאת (תרתי משמע) מתגלה כמקור כח אדיר. לכל אורך הצירים הוא לא מפסיק לעודד, ללטף, לקרוא בקריאות התפעלות איך אני מתקדמת יפה וכמה טוב אני לוחצת. אני שומעת את ההתרגשות הגדולה בקולו וזה מחזק ומעודד אותי מאוד. 

20 דקות של לחיצות אינטנסיביות וצירים כואבים כואבים ו.... נגמר, הקלה גדולה.

הקטנה שלנו יוצאת כשחבל הטבור כרוך שלוש פעמים סביב צווארה ולכן לא מאפשרים לי לקבל אותה מיד, עוד כמה שניות ונשמע הבכי המיוחל. אורית שמה לי אותה על הבטן, מכוסה בוורניקס  ומריחה ממי שפיר והיא מושלמת ומתוקה  וכולה שלי, שלנו.   אני מבולבלת, נרגשת מאוד. לוקחים לי אותה לשקילה ( 3.175) ולקביעת האפגר (10, כמובן), עוטפים אותה ומפקידים בידי ערן.

ערן והיא מתוודעים אחד לשניה ואותי תופרים בינתיים (יש קרע ספונטני קטן מאוד, העיסויים הוכיחו את עצמם).

אני מקבלת אותה אליי, לא מסוגלת להחיל את עצמת הרגשות. היא מתחברת אליי ומיד מתחילה לינוק במיומנות מדהימה, אושר עצום, אני אמא, זה פשוט לא נתפס. 

זהו, סוף סיפור הלידה ותחילת חיינו החדשים.

37 שבועות + ארבעה ימים של הריון, בדיקת דופק, סקירות מערכות, בדיקת מי שפיר, חלבון עוברי מדאיג, הערכות משקל, המון ליטופי בטן ושעות פורום רבות, 9  שעות בחדר לידה ו…שירה האהובה שלנו נולדה ביום חמישי  27/2/03 בשעה 16:35 בבית חולים ליס , בחדר לידה מס' 6 שלמרות אורותיו העמומים התמלא באור גדול  וזוהר ובאושר עצום וברגע מופלא אחד הפכנו לאמא ואבא- למשפחה.